דשא הוא שם של קבוצת צמחים חד-פסיגיים ירוקים; עשבים המאופיינים בעלים צרים וארוכים שגדלים ישר למעלה מהאדמה. דשא נחשב "אמיתי" מבחינה בוטנית, נכלל במשפחת הדגניים, ממערכת בעלי הפרחים. עם זאת, יש צמחים מחוץ למשפחה זו בעלי מראה דומה, שלעתים קרובות מתייחסים אליהם כאל דשא.
דשא הוא מצורות החיים המגוונות ביותר, והוא צומח בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה. רובו המוחלט הינו עשב בר המשמש למרעה, ומעטו מתורבת לצרכים חקלאיים, ולהורטיקולטורה.
הדשא הוכר לראשונה כבעל ערך אסטטי לפני כ- 2000 שנה בגני הקיסרות הסינית של האן דיינסטי, ובגני האמפריה הפרסית 500 שנה מאוחר יותר. שימוש הדשא לצורכי הספורט החל בשנת 1600 ע"י אקבר הקיסר הינדוסטן באזור השבטים ההינדים בצפון הודו. לראשונה באירופה השתמשו בדשא במאה ה-13 בגנים האנגלים.
לדשא יש יתרונות אסתטיים ברורים. הוא רך ונעים למגע, לדריכה ולישיבה. מסיבה זו נבחר הדשא למשטחים בפארקים גדולים, גני שעשועים, אצטדיונים, גינות פרטיות ועוד. יתרונות נוספים של הדשא הם מניעת בוץ ואבק, קירור הסביבה ואפילו פנים הבית, הפחתת קרינה, הקטנת הרעש הסביבתי ועוד.
בטבלה בהמשך מופיעה חלוקה של תת משפחת הדשאים התרבותיים. הטבלה הינה חלקית וכוללת סוגים וזנים שמוכרים יותר בעולם. חלקם לא מוכרים במקומותינו בשל השתייכותם לסוגי הדשא הקר, וחלקם כי אינם נמצאים בארץ.
אנו נוהגים להבדיל בין מדשאות לאזורים הקרים (POOIDEAE) ומדשאות לאזורים חמים CHLORIDEAE) ו- PANICOIDEAE) דשא לאזורים קרים יגדל במיטבו בטמפרטורות של 15-24 מעלות, ודשא באזורים חמים גדל במיטבו בטמפרטורות של 24-35 מעלות צלזיוס. בנוסף לכך, דשאים באזורים קרים יאבדו את צבעם בטמפרטורה קרובה ל- 0 וישרדו בטמפרטורות רבות מתחת לכך. הדשאים החמים יאבדו את צבעם בטמפרטורות של 7-12 מעלות ובקיפאון ממושך לא יישרדו כלל.
כמובן שבתוך הקבוצות ואף בתוך הסוגים יש שונות רבה, וכיום אף נעשים פיתוחים של זנים ותת זנים, בעיקר בשל שינויים אקלימיים שקורים בעולם, להתאמתם למגוון ולטווח רחב יותר של הבדלי טמפרטורה.
בזנים עצמם יש תת זנים שלעיתים מגעים לעשרות ואף מאות. השוני ביניהם הוא מינורי ובעיקר נותן מענה נקודתי לנושא של גוון, מרקם, עמידות לשחיקה, למליחות יובש וכדומה, וכן מהווה כמרכיב מסחרי בין המפתחים והחברות השונות.
התפוצה והריבוי של הזנים הקרים הינה ע"י זרעים. לעומת זאת בדשאים החמים הריבוי הוא בעיקר וגטטיבי ע"י שתילת חלקי צמח קיים לצורך ריבוי, אך יש גם לא מעט זנים שהריבוי הוא ע"י זרעים.
איך מבדילים בין הקבוצות, הסוגים והזנים השונים:
צורת גידול: קיימים 4 צורות שונות:
1.1. שלוחות STOLON קני שורש RHIZOME לדוגמה זויסיה, פספלום וברמודה.
1.2. BUNCH אשכול צרור רייגרס וטול פסקיו.
1.3. קני שורש בלבד RHIZOME בלבד קנטקי בלוגרס, רד פסקיו.
1.4. שלוחות בלבד STOLON סנט אוגסטין, דרבן, קנטקי בלוגרס.
2 . צורת הפרח/שיבולת.
3 . מבנה העלים Leaf Blade והנדן Leaf Sheath.
4 . מבנה הצוואר Collar החלק שמחבר בין העלה לנדן.
לכל סוג וזן יש את המבנה הייחודי שלו ובמידה ומכירים את ההבדלים ניתן לזהות את זני הדשא השונים. בין התת זנים כבר הרבה יותר קשה לזהות, ולעיתים יש צורך בבדיקות גנטיות.
הגורמים העיקריים המשמשים בבחירת סוג הדשא הם: טמפרטורה, שעות שמש ישירה, עמידות לשחיקה, צבע, מרקם, וכן תנאי קרקע כמו מליחות PH, ניקוז וכדומה.
בארץ כמובן השימוש המכריע הינו בדשאים חמים. יש שימוש מסוים בדשאים הקרים ברייגרס לצורך שיזרוע (זריעת דשא חורף בתוך הדשא הקיצי) בעיקר במגרשי כדורגל ומעט בגינון פרטי, ושימוש זניח בטול פסקיו באזורים מוצלים מאוד.
עד לפני שני עשורים, הדשאים הכמעט יחידים שהיו בארץ, קוקויו ובופלו, לעיתים היו שותלים אותם יחדיו, כאשר כל אחד היה דומיננטי יותר באזור שהיה לו יתרון: הקוקויו באזורים עם השמש והבופלו באזורים המוצלים.
מתחילת שנות ה- 90 החלו להיכנס סוגים נוספים כמו: זויסיה, אלטורו, ברמודה, פספלום, ודרבן. זנים שונים כגון: סופר אלטורו (שם מקומי), זנים של בופלו ננסי (לא מוגדר), זוסיה ברנר (זן של זויסיה Matrella) שווקו בארץ בתקופות כאלה ואחרות אך לא שרדו את דרישות השוק.
באותן שנים גם חל מעבר משתילת דשא ע"י פלגים, או שתילים להנחת ממרבדי דשא מוכנים, שקיום מהווה כמעט 100% מאופן שתילת הדשא.
ברמודה Dactylon cynodon: מקור הדשא מאפריקה במאה ה- 18 החל להתפשט בעולם וכיום נמצא בכמאה מדינות באזורים הטרופים וסובטרופיים בקו רוחב 30 בחצי הכדור הדרומי עד קו רוחב 40 בצפון. באזורים אלו הוא הזן הנפוץ ביותר. הברמודה הינו עשב רב שנתי המופץ ע"י זרעים וקני שורש.
אופן הגידול שלו הוא של קני שורש ושלוחות זוחלות בעלות פרקים, אשר משם מתפתחת ציצת שורשים ונצרים. מרקם העלים בינוני. צבעם- ירוק בהיר.
אם השנים פותחו זני מכלא אשר טופחו לשימוש כדשא איכותי בפארקים, מגרשי גולף וספורט ולגינון ציבורי ופרטי. זני המכלא הינם בעלי זרעים עקרים והריבוי הוא וגטטיבי בלבד. מרקם העלים עדין יותר, צבע הדשא ירוק כהה והמופע מרשים מאוד.
ברמודה טיפוואי מגרש כדורגל כיום ישנו טיפוח גם של זני המקור וכמה מהם מתקרבים באיכותם לזני המכלא.
תרונו של הברמודה הוא בעמידות הדשא בעקות יובש. ניתן לשמרו בתקופות יובש ארוכות יחסית, אם כי באיכות נמוכה. גדל במגוון קרקעות רב: מחול ועד קרקעות חרסיתיות, עבור בקרקעות מליחות וכלה בקרקעות בעלות טווחph של- 5.5-8.5. נוסף על כך הוא מאופיין בעמידות רבה בשחיקה עמיד בפעילות רבה, ובעל מופע מרשים. טווח גובה הכיסוח מ- 3 מ"מ (בזנים מסוימים) ועד 60 מ"מ. לברמודה יש יכולת הישרדות בטמפרטורות נמוכות מאוד בייחס לזנים חמים אחרים במקרים מסוימים עד מינוס 10 מעלות.
חסרונו הוא בדרישת שמש ישירה של לפחות 9-10 שעות ביום. זני המכלוא דורשים אחזקה גבוהה על מנת להגיע למופע מרשים.
בארץ קיימים שלושה זני ברמודה:
טיפוואי 419 (הדור השני): זן מכלא טופח בשנות ה- 60 זן איכותי מאוד, בעל פוטנציאל צבע ירוק מאוד, שומר את צבעו בקור טוב יחסית לברמודות אחרות, ומתעורר מוקדם יחסית באביב.
טיפספורט: גם הוא טיפוח של אוניברסיטת ג'ורג'יה בטיפטון. בתכונתו דומה לטיפוואי, אך מאבד את הצבע לפני הטיפוואי ומתעורר מאוחר יותר. באזורים דרומיים מישראל יש לכך יתרון במקומות שמשזרעים את הדשא בדשא חורפי.
קרוס 1: עשב יבלית שפותח בטיפטון ג'ורג'יה. יתרונותיו המרכזיים בעמידות הרבה בעקות יובש, מערכת שורשים עמוקה וענפה, שמירה על צבע בטמפרטורה נמוכה יחסית. מרקם עליו גס, צבעו ירוק בהיר. מופעו בהחלט לא מרשים ולכן משמש בעיקר לייצוב מדרונות קרקע, וכעשב מרעה.
אחזקה- (זני המכלוא הגדלים בארץ- לא כולל את הזן הקרוס 1) תדירות כיסוח אחת ל- 3-7 ימים, בהתאם לגובה הכיסוח ויעוד המדשאה. רמות הזנה: 25-50 יחידות חנקן בשנה. חצי מזה אשלגן.
פגעים- פגיע יחסית למזיקים. התקופה הרגישה שלו הוא ביולי עד ספטמבר. הוא עמיד יחסית למחלות, אך פגיע לנמטודות.
אופן הריבוי- מרבדי דשא, ושתילת פלגים וחלקי צמח.
שימושים- מגרשי כדורגל ואתלטיקה, פארקים ושטחים פתוחים נרחבים, מדשאות המיועדות לשימוש רב אך חשופים לשמש- גני אירועים ופרקים, גינון מוניציפאלי, וגינות מוארות בלבד.
קוקויו Clanestinum Pennistum : מקור הדשא הוא במזרח אפריקה ליד ביתם של בני שבט הקיקויו, ובאזורים הטרופים הגבוהים (מרכז קניה). הקוקויו הינו עשב בעל כשר צימוח רב ואלים. הוא יכול לטפס על צמחיה שונה ועצים צעירים ולגרום למותם, ולכן באזורים שונים בעולם הוא נחשב כעשב רע, ולא דשא תרבותי.
למרות זאת, בשל מספר יתרונות כמו: עמידות רבה לעקות מים, שמירת צבע בטמפרטורות נמוכות בצורה טובה יותר מכל זן חם אחר, יכולת השתקמות מהירה לאחר שחיקה, אחזקה נמוכה ומחיר זול (בשל עלות גידול זולה), הוא הפך מאוד פופולארי במספר מדינות כמו אוסטרליה, דרום אפריקה, מספר אזורים מוגבל בקליפורניה ובישראל.
אופן הגידול של הקוקויו הינו קני שורש ושלוחות. הריבוי הינו ע"י מרבדים, פלגים, חלקי צמח שונים כמו שלוחות וקני שורש, וכן זרעים- אפילו בזנים הווגטטיביים יש לא מעט זרעים פוריים.
השימוש של הקוקויו הינו בשטחים פתוחים ובגינון ציבורי, מומלץ בעיקר באזורים יבשים (לא לאורך החוף) ובאזורים 400 מ' מעל פני הים.
הקוקויו גדל הייטב במגוון קרקעות רב אך מנוקזות, ph 6-7.8, מליחות בינונית. אזורים מוארים של לפחות 8 שעות שמש ישירה.
אחזקה- כדי למנוע קרקוף בקיץ מומלץ לכסח אחת ל 5-7 ימים. גובה הכיסוח בין 3-6 ס"מ. דרישות הזנה של 10-30 יחידות לשנה, ובין 15-20 יחידות אשלגן. מומלץ לדשן בסתיו ובאביב ולהימנע מדישון בקיץ.
פגעים- רגיש למזיקי עלווה וקרקע, רגיש למחלות עלים ביחוד באזורים לחים.
אופן הריבוי: מרבדי דשא, ושתילת פלגים וחלקי צמח.
שימושים- פארקים גדולים הדורשים אחזקה נמוכה, גינון ציבורי אקסטנסיבי וצדי צרכים.
זויסיה: מקור הדשא הוא בסין ביפן ובמספר מדינות נוספות בדרום מזרח אסיה. ישנם שלושה זני זויסיה בעלי שונות מאוד גדולה בכמה מרכיבים, וכן זן נוסף שהוא הכלאה של שנים מהם.
כללי: אופן הגידול של הזויסיה הוא של קני שורש ושלוחות, צורת ריבויי וגטטיבי. ישנם מספר מעט של תת זנים של הג'פוניקה שהריבוי בהם גם ע"י זרעים. הזויסיה גדל במגוון גדול של קרקעות מחול ועד קרקע חרסיתית, אך בעלות דרישה לקרקע מנקזת, טווח ה-ph בין 5-8, עמיד למליחות כמעט כמו הברמודה. הזויסיה עמידה יחסית לעקות יובש אבל ההתאוששות שלו מנזקי יובש איטית בהרבה ביחס לברמודה. הוא סובלני לחצי צל ויכול להתקיים ב- 6 שעות שמש ישירה.
חסרונו- בדרישות לאור (שמש ישירה).
האחזקה- הנמוכה הפכה את הזויסיה אל-טורו לאחד מהדשאים הפופולאריים בארץ.
הזנים:
זויסיה ג'פוניקה:
העמידה ביותר לקור ביחס לזני הזויסיה האחרים. מרקם גס ומחוספס. אחד התת זנים החדשים והמובילים בזן הינו האלטורו. יתרונו בקצב צימוח מהיר יחסית, וכן עמידות לשחיקה בהשוואה לזויסיות האחרות, אך בהשוואה לברמודה הצימוח מאוד איטי ולכן גם הדרישות לכיסוח ומינראליים פחותים בהרבה.
תת זן נוסף וחשוב אשר נברר ופותח נקרא "זויסיה מאיר". זן זה עמיד לקור ולצל מעט טוב יותר מהאלטורו, והטקסטורה שלו מעט עדינה יותר, אך קצב הצימוח שלו איטי יותר, מה שעושה אותו פחות עמיד ואטרקטיבי לאזורים עם פעילות. הוא מעולם לא גודל בארץ.
זויסיה מטרלה: במקור הוא מפילפינים ולכן גם ידוע בעולם כמנילה-גרס. הוא עדין מהג'פוניקה, אך עמידות בקור מוגבלת, וכן ההתאוששות מתרדמה מאוד איטית. נוסה בעבר בארץ אך לא שרד מבחינה מסחרית.
זויסיה טנפוליה (זויסיה דקת עלה): הוא העדין (עלים דקים מאד) בזני הזויסיה. בעל קצב צימוח מאוד איטי. הצימוח לא אחיד וכתוצא מכך נוצרות גבשושיות. בשל כך הוא משמש כצמח כיסוי ופחות כדשא קלסי. הוא הזן הפחות עמיד לקור משאר הזנים. בשנים האחרונות הוא נהיה פופולארי יותר באזורים שלא נדרשת בהם דריכה, ולעומת זאת נדרש מופע מיוחד.
זויסיה אמרלד: הינו הכלאה של הזיסיה ג'פוניקה והטנפוליה. מהטנפוליה לקחו את העלים הדקים, ומהג'פוניקה את העמידות לקור וקצב הצימוח. הוא דומה במעט למטרלה.
אחזקה- מכיוון שהזויסייות הינם דשאים כה צפופים הם סובלים הרבה פחות מעשביה ופלישה של דשאים אחרים. קצב הצימוח האיטי מאפשר כיסוח אחת ל- 7-14 יום, תלוי בזן וגובה הכיסוח. הדרישות למינראליים מועטה ולעיתים דישון אחד בשנה בדשאים שלא נמצאים תחת פעילות יכול להספיק. הזויסיה פחות רגישה למזיקים, לעומת זאת מאוד רגישה לריזוקטוניה, בעיקר בעונות המעבר.
אופן הריבוי- מרבדי דשא, ושתילת פלגים וחלקי צמח.
שימושים- גינון פרטי, באזורים בחצי צל, שטחי ציבור, ואף באזורים גבוהים וקרים יחסית.
סנט-אוגוסטין (בופאלו) Stenotaphrum secundatum : מקור הדשא הינו מהאזורים הטרופים של מרכז אמריקה, ומזרח ומערב אפריקה. כיום הדשא גדל לאורך חופי הגולף של ארצות הברית, מקסיקו ולאורך חופי דרום אפריקה אוסטרליה, אפריקה בכלל וכן בישראל.
כללי: אופן גדילת הדשא הוא של שלוחות. צורת הריבוי שלו וגטטיבית. הוא גדל גם באדמות רטובות וביצתיות, ובטווח קרקעות רב, ph 5.5-8.5, מעל ph 7.8 הוא עשוי להראות סימנים הצהבה הניתנים לטיפול בדישון בכילאטים. זן זה עמיד למליחות כמו הברמודה. הוא מאבד את הצבע בטמפרטורות נמוכות יחסית, אך שרידותו בקור רב מוגבלת. מסתדר בתנאי אור של 3-4 שעות שמש ישירה ביממה. בעל עמידות מוגבלת לעקות מים ונדרשת השקיה סדירה ,בעיקר באזורים יבשים. סה"כ הדרישות מים אינן גדולות ממדשאות אחרות.
ישנם מספר זנים שפותחו במהלך השנים, ברובם סמי-ננסים וננסים. הם מאוד מצלחים באזורים טרופים וחמים ופחות באזורים הממוזגים. בארץ היו כמה ניסיונות גידול שלא צלחו במיוחד, ולכן לא משווקים אותו היום בארץ. בארץ גדל כיום זן אחד שכן התאקלם יפה בעל השם המקומי "מאיה".
אחזקה: לסנט אוגסטין דרישות אחזקה נמוכות יחסית. גובה כיסוח בין 3.5-7 ס"מ, בכיסוח גבוה מעל 5 ס"מ ניתן לכסח אחת ל- 7-14 יום. דרישות המים כ- 70-60% אידוי מגיגית, אך חייב להינתן באופן סדיר. דרישות הדישון אינן גבוהות- פעמיים בשנה באביב ובסתיו יספיקו. לדשא הגדל בחול נדרש כמות של 15 יחידות חנקן. באדמות חרסיתיות מתחת לכך. אשלגן בערך שליש מהחנקן. יש מצב שהדשא יצהיב בקיץ אך הוא יגיב היטב לטיפולים בברזל ומיקרואלמנטים אחרים, בכל מקרה הצבע הירוק יחזור בסתיו.
רגישות למחלות ומזיקים- לא חריגות מהדשאים האחרים.
אופן הריבוי- מרבדי דשא או פלגים.
שימוש- גינון פרטי, שטחים ציבוריים מוצלים, לא לאזורי דריכה.
פספלום Paspalum vaginatum: במקור ממרכז אמריקה, ואפריקה. גדל בעיקר לאורך החופים ואזורים בעלי קרקע מליחה. כיום גדל בכל האזורים הטרופים וסובטרופיים, הוא מהדשאים התרבותיים הצעירים ביותר שיש, ורק בשנים האחרונות החלו בפיתוחים של זנים חדשים. הפספלום הוא היפה בדשאים החמים בעל צבע ירוק חזק, מרקם עלים עדין ורך וצפיפות מרבד גבוה.
כללי: אופן הגידול: שלוחות וקני שורש. גדל ב- ph 5.5-8 ובמגוון רחב של קרקעות, אפילו בעלות ניקוז לקוי ובוציות, ולאורך חופי הים עד קו המים. טווח הכיסוח גדול מ- 3 מ"מ ועד 50 מ"מ. זקוק ללפחות 8 שעות שמש ישירה ביממה. דרישות למים וחנקן נמוכות מרוב הדשאים האחרים, וכן.
מכיוון שפספלום הוא דשא צעיר יחסית, מספר הזנים והפיתוחים נמוך בהשוואה לסוגים האחרים. לאחרונה פותחו זנים בריבוי של זרעים, אך רוב מכריע של הזנים הינו וגטטיבי והריבוי הוא ע"י מרבדים, פלגים, וקני שורש.
אחזקה- לפספלום דרישות מים ודשן נמוכות ביחס לדשאים אחרים אך מנגד דרישות לפעילות אגרוטכנית רבה, כיסוח אחת ל- 5-7 ימים, לפחות אחת לשנה אוורור ודילול.
הפספלום רגיש למזיקים ומחלות ויש לטפל בעונות הרגישות.
אופן הריבוי- מרבדי דשא ופלגים וזרעים, בארץ רק השניים הראשונים.
שימוש- גינון פרטי וציבורי, שטחים בפעילות רבה- פארקים, גני אירועים, מגרשי ספורט, ברכות.
דרבן Dactyloctenium austral: במקור ממערב אוסטרליה, כיום גדל באוסטרליה, דרום אפריקה וישראל. תפוצה קטנה ביחס לשאר סוגי הדשא, ולכן הפחות מוכר ונחקר.
כללי: אופן הגידול שלוחות בלבד, עלים רחבים אך רכים למגע, גדל בקרקעות חוליות ובינוניות, פחות אוהב קרקעות כבודת ודחוסות ובעיתי בקרקעות לא מנקזות. Ph לכוון החומצי. הטוב בדשאים, באזורים המוצלים, מתקיים גם ב- 3 שעות שמש ביום. גוון הדשא ירוק בהיר בשמש וירוק כהה בחצי צל. אינו עמיד בשחיקה. גובה כיסוח 3-7 ס"מ. שומר על צבע בטמפרטורות נמוכות יחסית, אך בקרה ממושכת יכול להיפגע ואף למות.
אחזקה: כיסוח אחת ל- 7-14 יום, דורש השקיה סדירה כמות מים מינימאלית מחושבת לפי 60% החזר מאידוי. דישון של 15 יחידות חנקן בשנה, ושליש מכך אשלגן. הדישון יינתן באביב ובסתיו. סה"כ דרישות אחזקה נמוכות.
מזיקים מחלות- רגיש למזיקים, ובעיקר לכנימת האורז שיכולה לגרום לנזק בלתי הפיך. למחלות רגישות בינונית שאינה שונה מרוב המדשאות האחרות.
אופן הריבוי- מרבדי דשא, ושתילת פלגים וחלקי צמח.
שימוש- גינון פרטי, גינון ציבורי באזורים מוצלים.
טול פסקיו ( Festuca arundinaccaבן אפר גבוה):
דשא קר, במקור מאירופה גדל כיום בכל היבשות באזורים בהם החורף לא בקור קיצוני, והקיץ חם יחסית.
כללי: אופן גידול אשכול/צרור למרות שכיום יש זנים עם קני שורש קצרים. עמיד בעקות יובש יחסית לכל הזנים הקרים האחרים, בעל מערכת שורשים ענפה ועמוקה, מרקם עלים גס. טווח קרקעות בינוניות וחרסיתיות בכל מקרה מצטיין קרקעות חרסיתיות ועשירות בחומר אורגני. מתמודד טוב בתנאי צל, בעל גוון ירוק כהה.
כיום ישנם פיתוחים רבים של הזן, עם שיפור ניכר במרקם העלים. טול פסקיו הוא אחד הדשאים הנפוצים בעולם, בשל הסובלנות שלו לתנאי מזג אוויר וקרקעות, ועמידותו הטובה בתנאי צל ושחיקה.
אופן הריבוי ע"י מרבדים וזרעים (בארץ רק זרעים).
אחזקה: לטול פסקיו דרישות אחזקה נמוכות. כיסוח אחת ל- 7-10 ימים, רמת הזנה נמוכה, רגישות נמוכה למזיקים, רגיש למחלות שונות בעיקר בעונות המעבר.
מתאים בארץ לשיזרוע חורפי של דשאים קיציים, לאזורים מוצלים מאוד, ואזורים גבוהים וקרים כדוגמת צפון רמת הגולן (שם הוא משמש כדשא רב שנתי במגרשי כדורגל). סה"כ השימוש בו מוגבל כי ברוב אזורי הארץ הקיץ חם ארוך ויבש מידי בשבילו.
רייגרס Lolium perenne (זון רב שנתי): ישנם כתריסר סוגים של רייגרס רק בודדים מהם מתורבתים. החשובים הם Italian and , perennial- ryegrass שמקורם הוא מאירופה ואסיה.
כללי: אופן הגידול: אשכול/צרור. הרייגרס גדל באזורים קרים (אך לא בקור קיצוני) ובקיץ ממוזג. הוא גדל במגוון קרקעות רב אך דורש השקיה סדירה וניקוז טוב. טווח ה- ph מ- 5.5-8, מרקם העלים עדין וצבע ירוק. הרייגרס נובט ומתבסס מהר יותר מכל דשא קר אחר, וכן הוא עמיד מאוד לדריכה ושחיקה מפעילות. לכן הוא מאוד פופולארי בשיזרוע מגרשי ספורט באזורים בהם ישנו דשא קיצי שמאבד את הצבע בחורף. לרייגרס דרישות ל- 7-8 שעות שמש ישיר ביממה.
ב- 20 שנה האחרונה פותחו לפחות 50 תת-זנים של הרייגרס רובם של הפרניאל זאת על מנת לשפר את עמידותם בקור ו/או בחום, את עמידותם למחלות, ואת המרקם והצבע.
אופן הריבוי ע"י זרעים ומרבדי דשא.
אחזקה: הרייגרס הוא אחד הדשאים בעלי דרישות האחזקה הגבוהות ביותר. בשל קצב הצימוח המהיר הוא נדרש לכיסוח תדיר בעונות המעבר אחת ל- 4-5 ימים, דרישות הזנה גבוהות של 50 יח' חנקן בשנה באדמות חול ו- 30 בקרקעות אחרות, אשלגן חצי מכמות החנקן. יש צורך בפעולות אגרוטכניות של דילול ואוורור הקרקע. וכן הדברת מזיקים ומחלות במידה ונתקף.
בארץ משמש לשיזרוע מגרשי כדורגל, ודשאים בגינון הפרטי בהם הלקוחות רוצים דשא ירוק כל השנה. הרייגרס לא שורד את הקיץ הישראלי.
אופן הריבוי ע"י מרבדים וזרעים (בארץ רק זרעים).
בישראל מספר רב של סוגים וזנים של דשא ביחס לגודל המדשאות בארץ, דבר המאפשר מגוון רב של אפשרויות. לפני החלטה לרכישת דשא יש לשאול מספר שאלות על פי סדר החשיבות:
1. כמה שעות שמש ישירה יש באתר ?
2. מה כמות הפעילות המתוכננת על הדשא ?
3. מה הטמפרטורה בחורף (מה מידת החשיבות לדשא ירוק בחורף)?
4. מה העדיפויות השונות והטעם האישי ביחס למראה הדשא.
לאחר קבלת התשובות ניתן לבחור את הדשא שיעמוד טוב ביותר בצפיות שלנו.
