הברמודה (Cynodon Dactylon) הינו סוג הדשא הבולט ביותר במגרשי כדורגל באזורי אקלים חם. הזן המוביל של הברמודה בארץ הינו הטיפאווי (Tifway 419) וכיום הוא נמצא בלמעלה מ- 90% ממגרשי הכדורגל הארץ.
היתרונות שהפכו אותו לכזה הם: עמידות גבוהה לשחיקה, צימוח מהיר ביותר, והיותו עם פוטנציאל השתקמות (הבראה) הטוב ביותר ביחס לזנים אחרים. אופן הצימוח שלו הוא קני שורש (stolons) ושלוחות (rhizoms).
המאמר המופיע בהמשך מתייחס לאחזקה וטיפול במשטח הדשא במגרש הכדורגל, במצב ותנאים ממוצעים ולא ספציפיים.
דשא הברמודה מפסיק לצמוח בטמפרטורה ממוצעת של היום והלילה מתחת ל- 15 מעלות, ונכנס לתרדמה בטמפרטורה ממוצעת יומית מתחת ל- 10 מעלות צלזיוס. התרדמה הינה למספר שבועות ועד מספר חודשים תלוי באזור האקלימי.
איך ניתן לשפר את עמידות הברמודה בזמן עקות החורף, ושיפור מצבו לקראת ההתעוררות באביב?
אחד הקשיים של הדשא הוא בשחיקה וקריעה של הצמח בפעילות רבה, הקושי רב יותר במגרשים הפעילים 12 חודשים בשנה ולא רק בקיץ. כאשר הפעילות על מגרש הכדורגל ממשיכה בסתיו ובחורף, בפרט כשהדשא מפסיק לצמוח ובעיקר כשנכנס לתרדמה, היא גובה מחיר בדמות שחיקה ופציעה של הדשא, ופגיעה קשה בפוטנציאל הדשא להשתקם באביב ובקיץ העוקבים.
בסתיו, כאשר קצב הצימוח של הדשא יורד, הצמח ממיר (ממיס) פחממות לעמילניים ואוגר אותם בשלוחות קני השורש והשורשים לצורך הישרדות בתקופת החורף. תהליך זה מגביר את כושר העמידות של הדשא לעקות.
המענה לדשא המתמודד במצבי שחיקה קיצוניים במגרשי ספורט בכלל, במגרשים על בסיס חול בפרט, הוא הדישון, הדישון צריך לממש את מקסימום פוטנציאל הצימוח והשיקום של הדשא. אופן ותגובת הדשא לדשן תלויה במספר גורמים כמו תחזוקת העבר, בחירת הדשנים וניהול ממשק הגידול (מחלות, מזיקים, עשביה).
ממחקרים שנעשו אנו למדים שעודפי דישון, בעיקר של חנקן, יכולים גם להחליש את עמידות הדשא לשחיקה. שימוש נרחב של חנקן בסתיו יכול לדרבן ולהמריץ את גידול הנצרים התוצאה תאי הצמח עם תכולת לחות גבוהה המורידה את עמידות הצמח לשחיקה ולעקות קור.
התאריך האחרון המומלץ לפיזור חנקן הוא כחודש לפני תרדמת הדשא. למקור ואופן שחרור החנקן משמעות רבה לגבי הצבע וצימוח הדשא. לדשן על בסיס מתילן אוריאה יש תגובות מוגבלות, מכיוון שחלק מתהליך השחרור מותנה בפעילות מיקרוביאלית שהיא מאוד מוגבלת בקור. בדשן על בסיס ציפוי פולימרי או ציפוי גופרית המצב טוב יותר. לכן במקרים רבים נמצא דשנים בשחרור מבוקר מעורבבים עם דשנים מסיסים, כדוגמת אוריאה ו/או חנקת אשלגן, כדי לשפר את תגובות הדשא לדשן.
באזורים שנשחקו או סבלו מבעיות שונות (מחלות מזיקים), ובאזורים דלילים יש להגביר את דישון החנקן בסוף הקיץ. באזורים מטופחים וצפופים, דישון חנקני יחליש את הדשא, יעודד התפרצות של מחלות שונות, ויהיה מקור הזנה לעשבי חורף שיופיעו לאחר עצירת הצימוח של הברמודה.
אשלגן הוא מינראל מאוד משמעותי לשימור יכולת עמידות הדשא לשחיקה. בדיקות קרקע ועלים בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, בעיקר במדשאות על מצע חול, יתנו מידע על רמות האשלגן הזמין לצמח.
כסטנדרט, דישון של 7 ק"ג אשלגן צרוף לקראת החורף עשוי לשפר את יכולת הברמודה לעמוד בקשיי החורף. רמת אשלגן גבוהה מאפשרת שמירה על טורגור גבוה של התאים ועל-ידי כך משפרת את חוסן הצמח בפני שחיקה וקור. כמו כן האשלגן ישמר באברי הצמח בכל תקופת תרדמת הדשא.
מחקרים לא מראים יתרון כל-שהוא לעודפי אשלגן הנמצאים בקרקע, ולכן בדיקות קרקע יכולות להוזיל ולייעל את השימוש באשלגן.
מעבר לאשלגן אנו נדרשים למינראלים כדוגמת זרחן, ברזל, קלציום, מגנזיום וכדומה, בהתאם לבדיקות קרקע עלים. להימצאותם של מינראלים אלו חשיבות מעבר לשימור הדשא בסתיו ובחורף אלא גם לשיקומו באביב קיץ הבא.
מחקרים מראים שדישון בלבד אינו מאריך באופן משמעותי את חיוניות וצבע הדשא בסתיו ובתחילת החורף. לעומת זאת, דישון בשילוב טיפולים שונים בסוף הקיץ, כמו אוורור ודילול, בהחלט עושים את העבודה ומשפרים את איכות ומופע הדשא.
אופציה נוספת להארכת הצבע הירוק של הדשא בסתיו הוא שימוש בברזל, בעיקר בריסוס עלוותי. ההשפעה תמשך עד לתרדמת הדשא, אך בניגוד לדישון קרקעי לא תהיה לריסוס העלוותי השפעה על הדשא באביב.
שזרוע
לזריעת דשא חורף בתוך הדשא הקיצי חשיבות רבה:
1. לאפשר דשא ירוק בתקופת החורף, וכתוצאה מכך קבלת דשא ירוק כל השנה.
2. לשמור על הברמודה מפני שחיקה בתקופה שאינו פעיל.
3. לשמור על מבנה יציב של פני השטח.
פעולת השיזרוע לוקחת זמן וכסף ולכן יש להתייחס לכך באופן מקצועי הן בצד הביצועי והן בניהול ממשק הפעילות. ללא ספק רוב רובם של אלו המבצעים שיזרוע מודעים ליתרונות שנובעים מכך, ומתמידים בפעולה זו מידי שנה.
זרעי הרייגרס / זון רב-שנתי Lolium )) הם המועדפים לשיזרוע ולכך מספר סיבות: הם מצטיינים בנביטה מהירה יחסית (תוך 5-7 ימים), הם בעלי מרקם נאה, צבע ירוק עז ועמידות טובה לשחיקה ומחלות. בנוסף, מכיוון שצד אחד של עלה הרייגרס מחוספס יש אפשרות ליצירת שני גוונים בדשא בעת כיסוח בכיוונים שונים.
לרייגרס עשרות רבות של זנים בעלי איכות ונתונים שונים. יש להקפיד על רכישת זרעים באיכות גבוהה. חשוב להקפיד על זרעים נקיים ממחלות, עשביה וזני דשא שונים, ובעלי עמידות גבוהה לשחיקה.
השיזרוע צריך להתבצע בתקופה בה חלה ירידה בקצב צימוח הדשא החם כדי שלא יהווה תחרות על האור והמים עם הנבטים, ובתקופה בא הסיכוי למחלות, כמו פיתיום וריזוקטוניה, נמוך יחסית. כמו כן, יש לבצע שיזרוע לא כאשר קר מידי, מכיוון שהקור יכול לעכב באופן משמעותי את התפתחותו והתבססותו של הדשא החורפי.
התנאים האידיאליים לשיזרוע הם: כאשר טמפרטורת המינימום בלילה ירדת מתחת ל- 12.5 מעלות צלזיוס, טמפרטורת הקרקע לעומק של 10 ס"מ הינה 21 מעלות, וטמפרטורת האוויר ביום סביב 22 מעלות. כלומר, כאשר טמפרטורת אוויר ממוצעת של היום והלילה תהיה בין 14-20 מעלות צלזיוס למשך 30 יום עד לתרדמת הברמודה.
כדי לקבל תוצאות מיטיבות יש להתייחס לשיזרוע כמו לשתילה או זריעה של דשא חדש. הכנת הדשא אינה מסתכמת בפעולות שנעשות יום יומיים לפני השיזרוע, אלה לפעולות שנעשות במהלך כל הקיץ.
משטח מהודק, בעל שכבת טאץ גדולה ומשובש בעשביה ייתן תוצאות ירודות של השיזרוע.
לעומת זאת, במגרש מאוורר, נקי מעשביה וללא טאץ תהיה נביטה והתפתחות מיטיבה של הזרעים. כאשר יש שכבת טאץ מעל 2.5 ס"מ יש לדלל את הדשא ולשאוב את השאריות. במקרים חריגים, או אחת לכמה שנים, מומלץ לבצע קירצוף למגרש.
אחת הטעיות שיש להימנע מהן היא דילול עמוק במהלך הסתיו המאוחר, מכיוון שפעולה זו יכולה לפגוע בברמודה לפני קור החורף ולגרום לנזקים באזור הפצע. כשבוע לפני השיזרוע יש
להוריד את גובה הכיסוח ב- 25% רצוי גם לבצע דילול קל של הדשא ושאיבה של החומר הנותר.
בתקופת הקיץ, בזמן הצימוח המיטבי של הדשא, מומלץ לבצע טופדרסר. פעולה זו של חיפוי המגרש בחול, מאפשרת יישור והחלקת השטח ויוצרת מצע טוב לנביטת הזרעים בחורף.
אוורור הקרקע יעשה כ- 2-3 שבועות לפני השיזרוע. אוורור קרוב מידי לשיזרוע עשוי לגרום לתנועת זרעים לתוך החורים שנוצרו מהאוורור וכתוצאה מכך נביטה והתבססות לא אחידה של השטח.
כחודש לפני השיזרוע יש להפחית את הדישון החנקני, כדי לא לעודד את צימוח הברמודה העלול להחליש את התבססות הרייגרס. בשיזרוע מוקדם (תחילת הסתיו) ניתן לרסס את הברמודה כ- 5 ימים לפני השיזורע במווסתי צמיחה כדי לעקב את גדילת הדשא החם ולתת עדיפות לצימוח הדשא החורפי.
השיזרוע יעשה ע"י מכונות ייעודיות לכך, אשר מטמינות את רוב הזרעים בקרקע. הפעולה תעשה לפחות בשנים עד 4 (תלוי בסוג המשזרעת) מעברים ובכמות זרעים של 100 ק"ג לדונם. במהלך העונה ישנה שחיקה של דשא החורף בעיקר באזורים פעילים כמו מרכז המגרש ואזורי השערים. אחת הדרכים להתמודד עם כך זה ע"י שיזרועים נוספים של 10-30 ק"ג לדונם בכל פעם.
טיפול לאחר השיזרוע
לאחר הזריעה יש להשקות כך שתישמר לחות בשכבת הקרקע העליונה בכל ימי הנביטה. מיד לאחר הנביטה יש להפחית ולרווח את מספר ההשקיות ביום בהתאם להתפתחות השתילים. השקיות תכופות יגרמו להתפתחות מערכת שורשים שטחית ויעודדו התפתחות מחלות. כמו כן, תופעות אלו יפגעו בעמידות הדשא בשחיקה.
את הדשא יש לכסח כאשר הוא מגיע לגובה של 5 ס"מ, ואת המכסחת יש לכוון לגובה של 3 ס"מ. יש לכסח אחת לשבוע מלבד אם הצימוח אגרסיבי ומהיר באופן מיוחד. יש להקפיד על כלי כיסוח מושחזים ומטופלים. בהמשך העונה ניתן יהיה לרדת לגובה כיסוח של 2.5 ס"מ.
מחלות ועשבייה
המחלות השכיחות הינן פיתיום וריזוקטוניה. מומלץ לרסס 1-2 טיפולים (תלוי בתאריך השיזרוע) בהפרש של 15 יום.
עשבייה בדרך כלל לא נובטת ולא פוגעת או מפריעה לדשא בריא, אך באזורים שבהם נשחק הדשא והקרקע נחשפת יש סיכוי לנביטת עשביה חד שנתית בעיקר. בדשא ברמודה לא משוזרע ניתן לרסס במונעי נביטה או בקוטלי מגע סלקטיביים במינון גבוה.
דישון לאחר שיזרוע
במהלך הנביטה של הזרעים יש לדשן בדשן עתיר בזרחן (כדוגמת סטרטר) כדי לעודד את התפתחות השורשים. דישון חנקני מוסיף למופע השיזרוע אבל עודף בדישון יגרום לאפשרות גבוהה יותר להתפתחות מחלות.
לצימוח אפקטיבי ואופטימאלי מומלץ לדשן 1.5-2.5 ק"ג צרוף של חנקן בצורה של אמון (גופרת אמון, אמון חנקני) או באוריאה פעם בשבועיים-שלושה, או בדשן בשחרור מבוקר 4.5 ק"ג צרוף פעם בארבעה עד שישה שבועות.
לסיום
מגרשי הכדורגל בארץ פרוסים כמעט בשבעה אזורי אקלים שונים – מרמת הגולן והגליל העליון בצפון, דרך הגליל התחתון, העמקים, מישור החוף, ועד הנגב המערבי והדרומי. לכל מגרש תנאי פתיחה ובעיות משלו. גם במגרשי כדורגל שהם זהים מבחינת התנאים הגיאוגרפיים, ניתן למצוא הבדלים בין המגרשים או הבדלים בין שנה לשנה.
חלק מהמגרשים משמשים כאצטדיונים למשחקי ליגה, חלקם מגרשי אימונים ואחרים מגרשים משולבים. מספר שעות הפעילות במגרש משתנה ממקום למקום ובהתאם לכך גם רמת שחיקת הדשא. חלק לא מבוטל של המגרשים הינם מגרשים ותיקים וברמת אחזקה מוגבלת תקציבית וחלקם ברמת אחזקה גבוהה ואפילו גבוהה מאוד.
