מאמרים
מאמרים
מהי מחלה? מחלה הינה כול גורם הפוגע בגידול תקין של הצמח, ומוריד בערך הכלכלי והאסתטי של הגידול. המחלה מתערבת בחלק מסוים של הצמח, והתוצאה פחות יבול וירידה באיכות. המצב- תנאים המתפתחים כתוצאה להמשך אינטראקציה בין גורם סיבתי ומארח (צמח). מחלה נגרמת הן מגורם חי ביוטי, או גורם אחר א-ביוטי (סביבתי) כדוגמת מזג אוויר, זיהום אוויר או מים, עודף או חוסר של מינרלים וכדומה. אנו מבחינים בשני גורמי פגעים בדשא ביוטי וא-ביוטי
דשן הוא חומר המשמש ב להעשרת הקרקע ב לשם שיפור הצמיחה של גידולים. בטבע, על פיסת קרקע נתונה, גדלים מגוון צמחים בבית הגידול הטבעי שלהם. ישנה התאמה בין סוג הקרקע ועושרה לכמות הצמחים וסוגיהם על שטח נתון. הקרקע בטבע מקבלת את המינרלים שלה מעלים וחלקי צמח נבולים המוסיפים רקבוביות לקרקע, ומהפרשות בעלי החיים הניזונים מהצמחים. בחקלאות המודרנית, גידולים רבים נקצרים במלואם ואינם מטייבים את הקרקע. צמחים רבים הינם מהונדסים ו/או שהם הכלאות. הם גדלים באזורים שאינו בית הגידול הטבעי שלהם, אף במצעים מנותקים, ולכן נדרשת התערבות חיצונית לקבלת יבולים בכמויות ו/או בדרישות שהחקלאים או הלקוחות מצפים. התערבות זו בכל הקשור להזנה יכולה להיות על ידי זבל (חומר אורגני) או הוספת דשנים כימים (חומר אנאורגניים). דשנים ניתנים בדרך כלל דרך הקרקע לקליטה דרך שורשי הצמח, או בריסוס לקליטה דרך העלים. הדשן יכול להיות מורכב מחומרים שונים: חומרים הנמצאים בטבע (כבול, זבל בעלי חיים וכדומה) חומרים המיוצרים באופן מלכותי בתהליך טבעי (קומפוסט) וחומרים המיוצרים בתהליך תעשייתי (דשנים כימים). סוגי דשנים שונים מיוצרים בתהליך ומיסודות שונים: דשן חנקני מיוצר לרוב בתהליך "האבר" המפיק אמוניה המשמשת להפקת חומצה חנקנית. דשן אשלגני מופק ממחצבי אשלג, ודשן זרחני מופק מסלע פוספט. יתרונם של דשנים אורגנים על הדשנים הכימיים בכך שהם משפרים את מבנה הקרקע ומעודדים פעילות בקטריאלית. חסרונם הוא שרמת המינרלים לא קבועה ומשתנה בהתאם לסוג החומר, עונת השנה, מיקום גאוגרפי ובנוסף שיש בהם סיכוי להעברת זרעי עשבים, ומחלות שונות. לעומתם בדשן הכימי רמות המינרלים גבוהות וידועות מראש, דבר המצריך ומאפשר תכנון מדויק של הכמות. שימוש לא מבוקר יכול לגרום להמלחה של הקרקע, וכתוצאה מכך נזק לצמחים, ו/או המלחה של מי תהום. דשנים כימים: חנקן - החנקן מופיע ב- 4 צורות: חנקה, אמוניום, אמוניה, אוראה. הצורה הזמינה ביותר ע"י הצמח הינה החנקה. הצורות השונות עוברות תהליכים כמו אמוניפיקציה, ו/או ניטריפיקציה כדי להגיע לצורה של חנקה. סוגים דשני חנקן: גופרת אמון, אוראה, אמון חנקתי, אורן. זרחן - דשני זרחן מיוצרים ממחצבים קשי תמס. בתהליך הייצור מופעלת חומצה המעלה את שעור מסיסות הזרחן. סוגים של דשנים זרחניים: חומצה זרחתית, סופר או טריפל פוספט, חד אמון זרחתי. אשלגן - מקור עיקרי של דשני האשלגן הוא האשלגן הכלורי (בארץ הוא מופק בים המלח). בגלל ההשפעה השלילית של הכלור על חלק מהצמחים מיצרים גם אשלגן ללא כלור. בתהליך זה מפעילים על האשלג הכלורי חומצה חנקתית או גופריתית ומיצרים אשלגן חנקני או אשלגן גפרתי. סוגים של דשני אשלגן: אשלגן כלורי, אשלגן גופרתי, אשלגן חנקתי. סידן מגנזיום וגופרית – בארץ רמות מינרלים אלו זמינים בדרך כלל לצמח. הם קיימים במים באמצעותם אנו משקים, ממקורות טבעיים בקרקע, או כיסודות נלווים לדשנים כמו סופרפוספט, אמון ואשלגן גופרתי. במקרים מסוימים, בעיקר במצעים מנותקים או בקרקעות חוליות, ידרשו תוספות במינרלים אלו. יסודות קורט - יסודות אלו נצרכים בכמויות מאוד נמוכות ובדרך כלל נוכחותם בקרקע מספקת. הבעיה בקרקע הארץ-ישראלית הינה בזמינותם ולא בנוכחותם. קושי בקליטת מנרלים אלו ע"י הצמח נובעת מתנאים בלתי נוחים כמו ph של הקרקע, ריכוזים גבוהים של סידן ודו-פחמה (גיר) וחוסר אוורור. הנפוצים ביותר בארץ הם חסרים של ברזל ולאחריו אבץ ומנגן. זיהוי של חסרים ביסודות קורט מתגלה בדרך כלל לאחר הופעת סימנים אופייניים בעלווה, ו/או לאחר בדיקות עלים במעבדה. בתנאי הארץ ניסיון לתיקון חסרים ביסודות קורט באמצעות דישון בדשנים מינרלים אינו יעיל בדרך כלל בשל שקיעת היסודות בתמיסת הקרקע. תיקון יעיל יותר מושג ברוב המקרים באמצעות שימוש בכילטים. הכיליטים הם תרכובות אורגניות המגינות על יסוד הקורט ושומרות על מסיסותו בתמיסת הקרקע לזמן ממושך יחסית. אולם הם תרכובות אורגניות רגישות המתפרקות בנקל ומאבדות את כושרן להגן על יסוד הקורט. על מנת להימנע מתופעה זו יש להימנע מחשיפתם לאור ולחום לזמן ממושך ולהיזהר בערבובם עם דשנים אחרים, במיוחד בתנאי ph חומצי. דרך אחרת לתקן חסרים ביסודות קורט היא דישון עלוותי. בשיטה זו ניתן להשתמש בדשנים מינרלים שהם זולים יותר. במקרים אלו מומלץ להוסיף משטחים המשפרים את קליטתם ע"י הצמח. הדשנים יכולים להגיע במספר אופנים: דשנים מוצקים - חד או רב יסודות. לדוגמה: גופרת אמון המכיל 21% חנקן, אשלגן כלורי המכיל 60% אשלגן, דשנים מורכבים ביחס של 20-20-20 - 20% חנקן 20% זרחן 20% אשלגן או גרעון בהרכבים שונים. הדשנים המוצקים יכולים להיות מסיסים שניתן להמיס במים ולהזריק דרך מערכת ההשקיה, או מגורענים קשי תמס המיועדים לפיזור ראש. אופציה נוספת היא דישון יסוד והצנעה לתוך הקרקע בעיבוד כדוגמת חריש, דיסקוס וכדומה. דשנים נוזלים - תמיסות דשן מוכנות בהרכבים שונים ורבים (לעיתים על-פי הזמנת הלקוח) המגיעים במכילים של ליטרים בודדים ועד לצוברים של אלפי ליטרים. אופן יישום דשנים אלו הינה דרך מערכות המים ע"י משאבות שונות המחדירות את הדשן עם מי ההשקיה. דשנים בשחרור איטי/מבוקר - דשנים אלו, בדומה לדשנים מוצקים, מכילים מינרל בודד או שילוב של מספר מינרלים. ההבדל הוא בכך שבדשנים המסיסים, בהם זמינות המינרלים (בעיקר החנקן) מידית ולזמן קצר, הדשנים הלא מסיסים המינראליים משתחררים באופן איטי או מבוקר למשך תקופה משתנה בהתאם לסוג השחרור.
קרקע הינה תערובת של מינרלים, חומרים אורגנים, אוויר ומים, הנמצאת בשכבה העליונה של כדור הארץ ממספר מילימטרים ועד כמה מטרים. הקרקע נוצרה מפרוק והתפוררות של סלע יסוד או משקע בכמה תהליכים: פיזיקליים: בתהליך זה השינוי (הבליה של סלעי היסוד) מתרחש כתוצאה של רוחות, מים, הבדלי טמפרטורה שחיקה מכאנית וכדומה, וגורם רק לשינוי בגודל חלקיק. כימים: בתהליך זה נוצר הבדל כימי בין חומר המוצא (סלע היוד) לחומר המתקבל לאחר התהליך, והוא נגרם מפרוק חומרים אורגנים ואנאורגניים. ביולוגים: בתהליך זה ממשתתפים שתי תצורות הבליה שהוזכרו קודם אבל הגורמים האחראיים להפעלה הם מעולם החי. סוגי הצמחים הגדלים בבית הגידול נקבעים במידה רבה על-פי תכונות הקרקע ולחומר האורגני שבה. הצמחייה עצמה משפיעה גם היא על תכונות הקרקע ותורמת להתפוררותה. כך בעקיפין היא משפיעה על סוגי בעלי החיים המתקיימים בבית הגידול וניזונים מהצמחים הגדלים בה. מבנה הקרקע בעל התנאים האופטימליים לגידול צמחים תרבותיים ובכלל הוא כך: כ- 1% חומר אורגני, 49% חומר מינראלי, 25% מים ו- 25% אוויר. מצב זה מאוד נדיר וברוב המקרים היחסים ביניהם נבדלים ומשתנים בהתאם לאקלים ולעונה. מרקם (טקסטורה) הקרקע נקבע על-פי הגדרת התפלגות היחס בין גודל החלקיקים המינרלים בנפח הקרקע. מקטע חול: הוא הגס בין המקטעים ומכיל גודל חלקיקים של 0.02-2 מ"מ. מקטע הטין (סילט): הוא מקטע בינוני המכיל גודל חלקיקים של 0.02-0.002 מ"מ. ומקטע החרסית: מכיל גודל חלקיקים מתחת ל- 0.002 מ"מ. לרוב יופיעו בקרקע כל סוגי החלקיקים, והיחס ביניהם הוא שקובע את סוג הקרקע. לדוגמה קרקע שמכילה 54% חול 30% חרסית ו- 16% סילט הינה קרקע בעלת מרקם חול-חרסית-סילט. משולש הקרקעות (טקסטורה) היא שיטה בינלאומית להגדרת הקרקעות לפי יחס בין גודל החלקיקים.
דשא הוא שם של קבוצת צמחים חד-פסיגיים ירוקים; עשבים המאופיינים בעלים צרים וארוכים שגדלים ישר למעלה מהאדמה. דשא נחשב "אמיתי" מבחינה בוטנית, נכלל במשפחת הדגניים, ממערכת בעלי הפרחים. עם זאת, יש צמחים מחוץ למשפחה זו בעלי מראה דומה, שלעתים קרובות מתייחסים אליהם כאל דשא. דשא הוא מצורות החיים המגוונות ביותר, והוא צומח בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה. רובו המוחלט הינו עשב בר המשמש למרעה, ומעטו מתורבת לצרכים חקלאיים, ולהורטיקולטורה. הדשא הוכר לראשונה כבעל ערך אסטטי לפני כ- 2000 שנה בגני הקיסרות הסינית של האן דיינסטי, ובגני האמפריה הפרסית 500 שנה מאוחר יותר. שימוש הדשא לצורכי הספורט החל בשנת 1600 ע"י אקבר הקיסר הינדוסטן באזור השבטים ההינדים בצפון הודו. לראשונה באירופה השתמשו בדשא במאה ה-13 בגנים האנגלים. לדשא יש יתרונות אסתטיים ברורים. הוא רך ונעים למגע, לדריכה ולישיבה. מסיבה זו נבחר הדשא למשטחים בפארקים גדולים, גני שעשועים, אצטדיונים, גינות פרטיות ועוד. יתרונות נוספים של הדשא הם מניעת בוץ ואבק, קירור הסביבה ואפילו פנים הבית, הפחתת קרינה, הקטנת הרעש הסביבתי ועוד. בטבלה בהמשך מופיעה חלוקה של תת משפחת הדשאים התרבותיים. הטבלה הינה חלקית וכוללת סוגים וזנים שמוכרים יותר בעולם. חלקם לא מוכרים במקומותינו בשל השתייכותם לסוגי הדשא הקר, וחלקם כי אינם נמצאים בארץ.
דשא הינו צרכן לא קטן של מים ולכן- להתקנת ותפעול המערכת, להבנת מרכיבי הקרקע והצמח, הכרת והבנת נושא ההשקיה, יכולת לחסוך מים רבים ובאותה עת לייצר דשא בריא ויפה. 3 מדדים עיקריים נבחנים בהשקיה- אחידות השקיה, כמות השקיה. ויעילות ההשקיה. הראשון מציין את אחידות הפיזור של המים על פני הדשא, והשני את כמות המים הנדרשת/ניתנת לדשא, והשלישי היחס בין כמות המים הניתנת לכמות שמגיע למערכת השורשים ואכן מנוצלת ע"י הצמח. תכנון מערכת השקיה: מערכת ההשקיה בנויה ממערכת אביזרי השקיה (ממטירים מתזים), מערכת הולכה וצנרת, ומראש מערכת המורכב מברזים ומערכת פיקוד שמחלקת את השטח ליחידות השקיה שונות ומפקדת על כמות מים ע"י זמן ההשקיה ו/או כמות המים ליחידת שטח. על מנת לתכנן מערכת השקיה יעילה יש להבין מספר דברים בסיסיים. 1. הכרה טובה של אביזרי השקיה, ממטרות, ממתירים ומתזים- אופן פעולתם, השוני בניהם, טווחי לחצי וספיקות העבודה שלהם. 2. צנרת- קוטר הצנרת, ולחצי עבודה. 3. ברזים ואביזרים- קוטר הברזים, סוגי המסננים וספיקות המעבר שלהם, פורקי אוויר, מזחי"ם (מונע זרימה חוזרת) לשמירה של אי חזרת מים למערכת המים, שעוני לחץ, ומשאבות אם ונדרשות. לא תמיד כל האביזרים המזכרים נדרשים בכל אתר. 1. אביזרי השקיה: 1.1 ממטירים- כיום השימוש בממטרים לדשא הינם ממתירי גיר ולא פטיש כמו שהיה בעבר ושניתן למצוא הרבה בחקלאות. 1.1.1 הממטירים מתחלקים לסוגים שונים הנותנים מענה לטווחי השקיה שונים, כמו 4-6 מטר, 6-15, 14-21, 15-23, יש מעט שוני בין החברות אך החלוקה דומה פחות או יותר. 1.1.2 קביעת הטווח בתוך סוג הממטיר נקבע ע"י הפיות, כל ממטרה מסופקת עם מספר פיות בסביבות 8 כאשר כל פיה משקה לטווח אחר. 1.1.3 קוטר החיבור כניסה להממטיר משתנה בין הממטרים, ככל שהטווחים גדולים יותר הדרישה היא למים רבים יותר ואז קוטר הכניסה עולה מ "1/2 עד "1.5 בטווחים הגדולים. 1.1.4 בדף הטכני של הממטירים השונים מצוינים כל הדרישות והנתונים, טווח ההשקיה בהתאם לממטיר ולפיה, הספיקה הנדרשת, לחץ העבודה הנדרש. מרחקי הצבות וכדומה. 1.1.5 את הפיה מחזיק בורג שימנע את בריחתה, לעיתים די רבות נוהגים הגננים להשתמש בבורג להגבלת טווח ההשקיה, דבר שפגוע רבות באחידות ההשקיה, ובהחלט לא זו הייתה כוונת היצרן.
כיסוח מדשאות הוא אחד מהפעולות החשובות באחזקת מדשאות. כאשר הכיסוח נעשה כראוי זה יכול לעזור בהסדרת נושא ההשקיה ובהגברת השליטה בנושא המזיקים, המחלות ובמחזור מינראליים. לצערנו ניהול נושא כיסוח הדשא בארץ אינו ברמה מספקת והוא אחד הגורמים לבעיות ולתחלואת הדשא.במאמר זה נסקור ונציג את שיטות ועקרונות הכיסוח, ונעמוד לגבי הדגשים החשובים לניהול נכון של נושא הכיסוח. סוגי הכיסוח: כיסוח רוטורי הכיסוח הרוטורי הוא היעיל ביותר מבחינת עלות לשטח. המכסחת הרוטורית נפוצה בכמה גדלים וסוגים: כמכסחת ידנית ביתית ברוחב כיסוח 50 ס"מ ומנועים של 5 כו"ס דרך מכסחות בעלות 3-5 שולחנות כיסוח ברוחב 1.5-2.5 מטר, ועד למכסחות נגררות ע"י טרקטור ברוחב 4-7 מטר. הכיסוח מתבצע ע"י סכין אופקית לקרקע המסתובבת במהירות גבוה מאוד וקורעת את עלי הדשא בדומה לעבודת חרמש. איכות הכיסוח נקבעת ע"י חדות הסכין ומהירות סיבובו. במכסחות ידניות או במכסחות ממונעות בעלות שולחן כיסוח אחד יש אופציה לשאיבת הכסחת המתאפשר ע"י פתח בשולחן הכיסוח שדרכו עפים כל העלים מכוח רוח שיצור הסכין בסיבובו לתוך סל איסוף, או בעזרת מפוח (בלאור) השואב את העלים לסל גדול הנמצא מאחורי הכלי. במכסחות בעלות כמה שולחנות כיסוח אין את האופציה הזו. בעבודה במכסחת רוטורית יש להימנע מכיסוח בסביבת אנשים ו/או בעלי חיים, רכבים וכדומה, מכיוון שעצמים שונים (אבנים, שברי עץ וכדומה) יכולים לעוף ולפגוע במי ובמה שעומד בדרכם.
גורמים שונים משפיעים על בריאותו וחוזקו של הדשא: מצב הקרקע (מצע הגידול), האוורור, רטיבות הקרקע, ניקוז, חומר אורגני, ניקיון ממחלות ומזיקים, הזנה, התאמתו לתנאים ולצרכים, וכן תנאים סביבתיים כמו: תנועת אוויר ורוח, תנאי אור (צל), טמפרטורה, לחות ויובש. כל מגרש ספורט מדושא מושפע באופן אחר מהתנאים שהוזכרו: חלק נבנו על מצע חול, חלקם על קרקע מקומית בעלת מבנה שונה, חלקם מנקזים ומאווררים וחלקם פחות, חלקם מוצלים או חסומים למשבי רוח וכדומה. כמו כן גם לרמת האחזקה והתחזוקה של המגרשים השונים יש השפעה על בריאות וחיוניות הדשא, הדבר מותנה בתקציבים, ציוד ומקצועיות, בטיפולים, ובהבנת צרכי המשטח. במקרים מסוימים, בהם התנאים אינם אידיאליים, הדשא ייפגע כדוגמת המקרים הבאים: בתנאי צל הנובעים מקרבת המגרש לבניינים גבוהים, לצמחיה או לחופה של אצטדיון נקבל דשא דליל, בעל עלים דקים וארוכים ולעיתים כלורותים (צהובים). במקרה כזה יכולת הדשא לעמוד תחת פעילות ושחיקה תפחת. במגרשים החסומים לתנועת ותחלופת אוויר נקבל רגישות למחלות עלים וריקבונות שורש. במשטחים לא מנקזים, ובקרקעות דחוסות ומהודקות נקבל דשא מוחלש מוחסר חמצן, ממגבלות בקליטת מינראליים וכן מערכת שורשים דלילה ורדודה שתפגע בחוזק הצמח. לכל מגרש ואתר יש את התנאים הסביבתיים הייחודיים לו. יש להתייחס לתנאים אלו בקבלת ההחלטות משלב התכנון, הגידול והאחזקה השוטפת, וכל זאת על מנת לאפשר תנאי גידול אופטימליים שיאפשרו לדשא לגדול באופן בריא, וכמו כן את היכולת המקסימאלית לעמוד בתנאי השחיקה והשימוש הנדרשים ממדשאות לספורט. בשלב התכנון- נתייחס לנושא הניקוז, המצעים והזנתם, זני הדשא, תנאי האור, כיווני הרוח ומערכות ההשקיה. בשלב הגידול- נתייחס לנושא הכיסוחים, דישונים, השקיה, מחלות ומזיקם, אווררים דילולים שיזרועים תכנון הפעילות וכדומה. כיסוח כיסוח הוא אחד הטיפולים החשובים באחזקת דשא מכיוון שהוא שומר על צימוח אחיד במסגרת גבולות הנדרשים, עוזר בשליטה על צימוח וגטטיבי לא רצוי, מעודד צימוח צפיפות ומספק דשא איכותי ויפה למראה. בכיסוח יש לשים דגש לגבי גובה ותכיפות הנדרשת הן לזן והן לסוג הפעילות, ובנוסף לדגם ואופן פעולת המכסחת הנבחרת. כיסוח בגובה נמוך מידי ובאופן לא מתאימים גורם לסטרס, קרקוף, להצהבת הדשא, דלילות המרבד, חשיפת הקרקע, פלישת עשביה, ולתנאי משחק בעיתיים. כיסוח בגובה גבוה מידי יוצר מרבד גבוה נפוח וספוגי, דשא שוכב (שרוע) ותנאי משחק בעייתיים.
הברמודה (Cynodon Dactylon) הינו סוג הדשא הבולט ביותר במגרשי כדורגל באזורי אקלים חם. הזן המוביל של הברמודה בארץ הינו הטיפאווי (Tifway 419) וכיום הוא נמצא בלמעלה מ- 90% ממגרשי הכדורגל הארץ. היתרונות שהפכו אותו לכזה הם: עמידות גבוהה לשחיקה, צימוח מהיר ביותר, והיותו עם פוטנציאל השתקמות (הבראה) הטוב ביותר ביחס לזנים אחרים. אופן הצימוח שלו הוא קני שורש (stolons) ושלוחות (rhizoms). המאמר המופיע בהמשך מתייחס לאחזקה וטיפול במשטח הדשא במגרש הכדורגל, במצב ותנאים ממוצעים ולא ספציפיים. דשא הברמודה מפסיק לצמוח בטמפרטורה ממוצעת של היום והלילה מתחת ל- 15 מעלות, ונכנס לתרדמה בטמפרטורה ממוצעת יומית מתחת ל- 10 מעלות צלזיוס. התרדמה הינה למספר שבועות ועד מספר חודשים תלוי באזור האקלימי. איך ניתן לשפר את עמידות הברמודה בזמן עקות החורף, ושיפור מצבו לקראת ההתעוררות באביב? אחד הקשיים של הדשא הוא בשחיקה וקריעה של הצמח בפעילות רבה, הקושי רב יותר במגרשים הפעילים 12 חודשים בשנה ולא רק בקיץ. כאשר הפעילות על מגרש הכדורגל ממשיכה בסתיו ובחורף, בפרט כשהדשא מפסיק לצמוח ובעיקר כשנכנס לתרדמה, היא גובה מחיר בדמות שחיקה ופציעה של הדשא, ופגיעה קשה בפוטנציאל הדשא להשתקם באביב ובקיץ העוקבים. בסתיו, כאשר קצב הצימוח של הדשא יורד, הצמח ממיר (ממיס) פחממות לעמילניים ואוגר אותם בשלוחות קני השורש והשורשים לצורך הישרדות בתקופת החורף. תהליך זה מגביר את כושר העמידות של הדשא לעקות. המענה לדשא המתמודד במצבי שחיקה קיצוניים במגרשי ספורט בכלל, במגרשים על בסיס חול בפרט, הוא הדישון, הדישון צריך לממש את מקסימום פוטנציאל הצימוח והשיקום של הדשא. אופן ותגובת הדשא לדשן תלויה במספר גורמים כמו תחזוקת העבר, בחירת הדשנים וניהול ממשק הגידול (מחלות, מזיקים, עשביה). ממחקרים שנעשו אנו למדים שעודפי דישון, בעיקר של חנקן, יכולים גם להחליש את עמידות הדשא לשחיקה. שימוש נרחב של חנקן בסתיו יכול לדרבן ולהמריץ את גידול הנצרים התוצאה תאי הצמח עם תכולת לחות גבוהה המורידה את עמידות הצמח לשחיקה ולעקות קור. התאריך האחרון המומלץ לפיזור חנקן הוא כחודש לפני תרדמת הדשא. למקור ואופן שחרור החנקן משמעות רבה לגבי הצבע וצימוח הדשא. לדשן על בסיס מתילן אוריאה יש תגובות מוגבלות, מכיוון שחלק מתהליך השחרור מותנה בפעילות מיקרוביאלית שהיא מאוד מוגבלת בקור. בדשן על בסיס ציפוי פולימרי או ציפוי גופרית המצב טוב יותר. לכן במקרים רבים נמצא דשנים בשחרור מבוקר מעורבבים עם דשנים מסיסים, כדוגמת אוריאה ו/או חנקת אשלגן, כדי לשפר את תגובות הדשא לדשן. באזורים שנשחקו או סבלו מבעיות שונות (מחלות מזיקים), ובאזורים דלילים יש להגביר את דישון החנקן בסוף הקיץ. באזורים מטופחים וצפופים, דישון חנקני יחליש את הדשא, יעודד התפרצות של מחלות שונות, ויהיה מקור הזנה לעשבי חורף שיופיעו לאחר עצירת הצימוח של הברמודה. אשלגן הוא מינראל מאוד משמעותי לשימור יכולת עמידות הדשא לשחיקה. בדיקות קרקע ועלים בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, בעיקר במדשאות על מצע חול, יתנו מידע על רמות האשלגן הזמין לצמח. כסטנדרט, דישון של 7 ק"ג אשלגן צרוף לקראת החורף עשוי לשפר את יכולת הברמודה לעמוד בקשיי החורף. רמת אשלגן גבוהה מאפשרת שמירה על טורגור גבוה של התאים ועל-ידי כך משפרת את חוסן הצמח בפני שחיקה וקור. כמו כן האשלגן ישמר באברי הצמח בכל תקופת תרדמת הדשא. מחקרים לא מראים יתרון כל-שהוא לעודפי אשלגן הנמצאים בקרקע, ולכן בדיקות קרקע יכולות להוזיל ולייעל את השימוש באשלגן. מעבר לאשלגן אנו נדרשים למינראלים כדוגמת זרחן, ברזל, קלציום, מגנזיום וכדומה, בהתאם לבדיקות קרקע עלים. להימצאותם של מינראלים אלו חשיבות מעבר לשימור הדשא בסתיו ובחורף אלא גם לשיקומו באביב קיץ הבא. מחקרים מראים שדישון בלבד אינו מאריך באופן משמעותי את חיוניות וצבע הדשא בסתיו ובתחילת החורף. לעומת זאת, דישון בשילוב טיפולים שונים בסוף הקיץ, כמו אוורור ודילול, בהחלט עושים את העבודה ומשפרים את איכות ומופע הדשא. אופציה נוספת להארכת הצבע הירוק של הדשא בסתיו הוא שימוש בברזל, בעיקר בריסוס עלוותי. ההשפעה תמשך עד לתרדמת הדשא, אך בניגוד לדישון קרקעי לא תהיה לריסוס העלוותי השפעה על הדשא באביב. שזרוע לזריעת דשא חורף בתוך הדשא הקיצי חשיבות רבה: 1. לאפשר דשא ירוק בתקופת החורף, וכתוצאה מכך קבלת דשא ירוק כל השנה. 2. לשמור על הברמודה מפני שחיקה בתקופה שאינו פעיל. 3. לשמור על מבנה יציב של פני השטח. פעולת השיזרוע לוקחת זמן וכסף ולכן יש להתייחס לכך באופן מקצועי הן בצד הביצועי והן בניהול ממשק הפעילות. ללא ספק רוב רובם של אלו המבצעים שיזרוע מודעים ליתרונות שנובעים מכך, ומתמידים בפעולה זו מידי שנה. זרעי הרייגרס / זון רב-שנתי Lolium )) הם המועדפים לשיזרוע ולכך מספר סיבות: הם מצטיינים בנביטה מהירה יחסית (תוך 5-7 ימים), הם בעלי מרקם נאה, צבע ירוק עז ועמידות טובה לשחיקה ומחלות. בנוסף, מכיוון שצד אחד של עלה הרייגרס מחוספס יש אפשרות ליצירת שני גוונים בדשא בעת כיסוח בכיוונים שונים. לרייגרס עשרות רבות של זנים בעלי איכות ונתונים שונים. יש להקפיד על רכישת זרעים באיכות גבוהה. חשוב להקפיד על זרעים נקיים ממחלות, עשביה וזני דשא שונים, ובעלי עמידות גבוהה לשחיקה. השיזרוע צריך להתבצע בתקופה בה חלה ירידה בקצב צימוח הדשא החם כדי שלא יהווה תחרות על האור והמים עם הנבטים, ובתקופה בא הסיכוי למחלות, כמו פיתיום וריזוקטוניה, נמוך יחסית. כמו כן, יש לבצע שיזרוע לא כאשר קר מידי, מכיוון שהקור יכול לעכב באופן משמעותי את התפתחותו והתבססותו של הדשא החורפי. התנאים האידיאליים לשיזרוע הם: כאשר טמפרטורת המינימום בלילה ירדת מתחת ל- 12.5 מעלות צלזיוס, טמפרטורת הקרקע לעומק של 10 ס"מ הינה 21 מעלות, וטמפרטורת האוויר ביום סביב 22 מעלות. כלומר, כאשר טמפרטורת אוויר ממוצעת של היום והלילה תהיה בין 14-20 מעלות צלזיוס למשך 30 יום עד לתרדמת הברמודה. כדי לקבל תוצאות מיטיבות יש להתייחס לשיזרוע כמו לשתילה או זריעה של דשא חדש. הכנת הדשא אינה מסתכמת בפעולות שנעשות יום יומיים לפני השיזרוע, אלה לפעולות שנעשות במהלך כל הקיץ. משטח מהודק, בעל שכבת טאץ גדולה ומשובש בעשביה ייתן תוצאות ירודות של השיזרוע. לעומת זאת, במגרש מאוורר, נקי מעשביה וללא טאץ תהיה נביטה והתפתחות מיטיבה של הזרעים. כאשר יש שכבת טאץ מעל 2.5 ס"מ יש לדלל את הדשא ולשאוב את השאריות. במקרים חריגים, או אחת לכמה שנים, מומלץ לבצע קירצוף למגרש. אחת הטעיות שיש להימנע מהן היא דילול עמוק במהלך הסתיו המאוחר, מכיוון שפעולה זו יכולה לפגוע בברמודה לפני קור החורף ולגרום לנזקים באזור הפצע. כשבוע לפני השיזרוע יש להוריד את גובה הכיסוח ב- 25% רצוי גם לבצע דילול קל של הדשא ושאיבה של החומר הנותר. בתקופת הקיץ, בזמן הצימוח המיטבי של הדשא, מומלץ לבצע טופדרסר. פעולה זו של חיפוי המגרש בחול, מאפשרת יישור והחלקת השטח ויוצרת מצע טוב לנביטת הזרעים בחורף. אוורור הקרקע יעשה כ- 2-3 שבועות לפני השיזרוע. אוורור קרוב מידי לשיזרוע עשוי לגרום לתנועת זרעים לתוך החורים שנוצרו מהאוורור וכתוצאה מכך נביטה והתבססות לא אחידה של השטח. כחודש לפני השיזרוע יש להפחית את הדישון החנקני, כדי לא לעודד את צימוח הברמודה העלול להחליש את התבססות הרייגרס. בשיזרוע מוקדם (תחילת הסתיו) ניתן לרסס את הברמודה כ- 5 ימים לפני השיזורע במווסתי צמיחה כדי לעקב את גדילת הדשא החם ולתת עדיפות לצימוח הדשא החורפי. השיזרוע יעשה ע"י מכונות ייעודיות לכך, אשר מטמינות את רוב הזרעים בקרקע. הפעולה תעשה לפחות בשנים עד 4 (תלוי בסוג המשזרעת) מעברים ובכמות זרעים של 100 ק"ג לדונם. במהלך העונה ישנה שחיקה של דשא החורף בעיקר באזורים פעילים כמו מרכז המגרש ואזורי השערים. אחת הדרכים להתמודד עם כך זה ע"י שיזרועים נוספים של 10-30 ק"ג לדונם בכל פעם. טיפול לאחר השיזרוע לאחר הזריעה יש להשקות כך שתישמר לחות בשכבת הקרקע העליונה בכל ימי הנביטה. מיד לאחר הנביטה יש להפחית ולרווח את מספר ההשקיות ביום בהתאם להתפתחות השתילים. השקיות תכופות יגרמו להתפתחות מערכת שורשים שטחית ויעודדו התפתחות מחלות. כמו כן, תופעות אלו יפגעו בעמידות הדשא בשחיקה. את הדשא יש לכסח כאשר הוא מגיע לגובה של 5 ס"מ, ואת המכסחת יש לכוון לגובה של 3 ס"מ. יש לכסח אחת לשבוע מלבד אם הצימוח אגרסיבי ומהיר באופן מיוחד. יש להקפיד על כלי כיסוח מושחזים ומטופלים. בהמשך העונה ניתן יהיה לרדת לגובה כיסוח של 2.5 ס"מ. מחלות ועשבייה המחלות השכיחות הינן פיתיום וריזוקטוניה. מומלץ לרסס 1-2 טיפולים (תלוי בתאריך השיזרוע) בהפרש של 15 יום. עשבייה בדרך כלל לא נובטת ולא פוגעת או מפריעה לדשא בריא, אך באזורים שבהם נשחק הדשא והקרקע נחשפת יש סיכוי לנביטת עשביה חד שנתית בעיקר. בדשא ברמודה לא משוזרע ניתן לרסס במונעי נביטה או בקוטלי מגע סלקטיביים במינון גבוה. דישון לאחר שיזרוע במהלך הנביטה של הזרעים יש לדשן בדשן עתיר בזרחן (כדוגמת סטרטר) כדי לעודד את התפתחות השורשים. דישון חנקני מוסיף למופע השיזרוע אבל עודף בדישון יגרום לאפשרות גבוהה יותר להתפתחות מחלות. לצימוח אפקטיבי ואופטימאלי מומלץ לדשן 1.5-2.5 ק"ג צרוף של חנקן בצורה של אמון (גופרת אמון, אמון חנקני) או באוריאה פעם בשבועיים-שלושה, או בדשן בשחרור מבוקר 4.5 ק"ג צרוף פעם בארבעה עד שישה שבועות. לסיום מגרשי הכדורגל בארץ פרוסים כמעט בשבעה אזורי אקלים שונים – מרמת הגולן והגליל העליון בצפון, דרך הגליל התחתון, העמקים, מישור החוף, ועד הנגב המערבי והדרומי. לכל מגרש תנאי פתיחה ובעיות משלו. גם במגרשי כדורגל שהם זהים מבחינת התנאים הגיאוגרפיים, ניתן למצוא הבדלים בין המגרשים או הבדלים בין שנה לשנה. חלק מהמגרשים משמשים כאצטדיונים למשחקי ליגה, חלקם מגרשי אימונים ואחרים מגרשים משולבים. מספר שעות הפעילות במגרש משתנה ממקום למקום ובהתאם לכך גם רמת שחיקת הדשא. חלק לא מבוטל של המגרשים הינם מגרשים ותיקים וברמת אחזקה מוגבלת תקציבית וחלקם ברמת אחזקה גבוהה ואפילו גבוהה מאוד.
רונן שמואלביץ מדשאות - יעוץ, תכנות ופיתוח
